סביר להניח ששמעת או נתקלת בשם הולית ברוקוול – אישה שאין לה ילדים, והיא מחליטה לא לבצע תהליך עיקור. היא עבדה קשה מאוד לאורך זמן, עם ביקורים מרובים אצל רופאים, סירובים, הפניות, חזרה לסירובים נוספים והפניות חוזרות, עד שהגיעה לרגע שהתאפשר לה לבצע את ההליך ולרשום את עצמה ברשימת ההמתנה לכריתת רחם. ההישג שלה משקף את ההתמדה והאומץ שלה, במיוחד לאור השיח הציבורי והחברתי שמלווה את נושאים של בחירת נשים ושל זכויותיהן בבחירות לחיים, כולל בחירת לא להביא ילדים לעולם.
במהלך סיקור הסיפור, הייתי עד לגל של תגובות נלעגות, מנומסות מדי, ומייגעות שכוללות טענות כמו: “היום תשתנה את דעתך”, “הנך אנוכית”, או “מי ידאג לך בגיל הזקנה?” ובמקום לדבר על חשיבות הבחירה והאפשרויות השונות הפתוחות לאנשים בלי ילדים, המגוון הרחב של דרכים להגשמה עצמית ומימוש חיים משמעותיים, מציפים תגובות שנובעות מסטיגמה והנחות מקובעות.
הטענה המרכזית שאני רוצה לדון בה כאן היא השאלה הזו:
Imagine actually believing this
— Holly Brockwell (@holly)
האם תפקידה היחיד של החיים הוא להביא ילדים לעולם? זהו שאלה שמעלה ספקות, כי מדובר בטענה צרה וחסרת רושם, שהופכת את משמעות החיים למוגבלת מאוד. בפועל, קיימות אינספור אפשרויות ופעילויות שמעצבות חיים מלאים ומשמעותיים, שאינם כוללים בהכרח ילדים, ויכולות להביא שפע של סיפוק, שמחה והגשמה עצמית.
ניתן לבחור קריירה מספקת ומאתגרת, להקים עסק שמסייע לאנשים, לתרום כספים ולתרום זמן לעמותות, לתמוך באנשים מסביבנו, להתאהב, לבזבז כסף על תחביבים והנאות, ליטול חלק בפעילויות חברתיות שונות, לקרוא ספרים וללמד אחרים מיומנויות שיש לנו. אפשר גם ללמוד מיומנויות חדשות, ולהעביר אותן הלאה, להיאבק על נושאים חשובים, לצחוק, לצלול בתעלומות הים, ללמוד לנהוג, לצפות בסדרות אהובות, לשוחח עם סבתא, לקחת את ההוצאות של הצאצאים לגן, לשחק במשחקי קופסה, לאכול חטיפים, לטייל ברחבי העולם, להשתתף באומציות, לשחק, להישאר אתגרים ספורטיביים, לשנות תפריט תזונה לוווגני, לקנות נכס, לקיים יחסי מין – כל אלה פעולות שנועדו להעשיר את חווית החיים, להוסיף להם צבע ומשמעות.
כמובן, כל הפעילויות האלה פתוחות לכולם – גם לאנשים עם ילדים וגם לבני אדם בלי, והכוונה כאן היא שזו נקודת המבט המרכזית – החיים אינם מוגבלים להישארות במסגרת אחת בלבד. כל אחד יכול לבחור את נתיב חייו – מדובר בהחלטות שיכולות למלא את הזמן והרגש במשמעות, שמחות, שגרה שונה ואפילו חוויות בלתי צפויות. המתחם הרחב הזה של בחירות מעיד על היכולת שלנו להבין מה מביא לנו אושר ומה אנחנו רוצים לתרום לעולם, בין אם זה ילד, קריירה, שיר, יצירה, או פשוט כלום אם זה מה שמתאים לנו.
לעומת זאת, השיח שמתמקד באופציה של הורות כמשימה חיונית ויחידה שנוגעת לכל אדם לוקח את כל ההחלטות האחרות ומפחית מערכן, כאילו הבחירה בלא להיות הורה אינה לגיטימית או מזיקה, והחמור מכל – קשה להישאר אובייקטיביים מכיוון שהשיח הזה מוטה בעיקר כלפי נשים, שאינן תמיד נתונות לבחירה חופשית בתוך החברה שלנו. תמיד יוטען שהן יכולות לתכנן שילוב של חיים ומשפחה אם רק ירצו, ומי שמתנגדת לכך – כאילו יש עליה אחריות לשנות את דעתה, כאילו אין לה זכות לטעון שהיא עושה את הבחירות שמתאימות לה.
אף שאני תומך בחופש הבחירה ומבין שהוגדרויות כמו “תפקיד החיים” או “החובה הטבעית” אינן משרתות את היכולת והבחירה האישית, אני מאמין שעיקר המשמעות בחיים טמון בהכרה שיש ביכולתנו לבחור. המעשה של קבלת החלטות, סינון והערכת מה מביא לנו שמחה, מהי המטרה שלנו, ואיך אנו רוצים לתרום לעולם – כל אלה הם שמרכיבים את משמעות החיים, ולא התפקיד המוגדר מראש של יצירת צאצאים.
האמירה שהורות היא היחידה שיכולה להעניק לחיים מטרה, מטשטשת את מגוון האפשרויות והחוויות שאנשים חווים ומגשימים, בין אם הם פוריים או לא. היא גם יוצרת מציאות בה מיעוט של אנשים – כאלה שבוחרים לא להביא ילדים לעולם או שאינם יכולים – מוצאים את עצמם מחוץ לזרימה החברתית, ופוגעים בהבנה שלנו את מהות האדם ומהות החיים עצמן. החיים הם יותר מסתם עמידה בתפקיד שמגדירה החברה, הם חוויות מרובות, בחירות אישיות ועשייה שמאירה את הייחודיות שלנו.
אם יש משהו שאפשר ללמוד מהחוויות האנושיות, זה שהמשמעות האמיתית של החיים היא הגבול בין מה שאנחנו צריכים ותפקיד האבולוציה לבין מה שאנחנו בוחרים ליצור, להרגיש, ולחוות – לא מתוך הכרח ביולוגי אלא מתוך רצון ואידיאל אישי. הנה המשפט שמבטא זאת בצורה הכי ברורה: מטרת החיים אינה ליצור תינוקות – אלא לבחור את הדרך שלנו, להחליט במה אנחנו מאמינים, במה אנו משקיעים את זמננו, ואיך ניצור משמעות בכל אפשרות שתבחרו.
