לפני כמה שבועות, ביצעתי את החדירה המינית של הפעם הטובה ביותר שהייתה לי עד עתה. כנראה. אני מתקשה לכתוב את זה בפשטות, כי זה פשוט מרגיש לי יותר נוח לדבר על כמה שאני בינוני במיטה או כמה שלא מתמחה בחלקי עם بعض צעצועי מין מסוימים.
אבל אני כותב את זה כי המשפט הזה ימשיך להסתובב במוחי לנצח. אני לא רוצה שמישהו יאמר לי שזו הייתה “החדירה הטובה ביותר אי פעם”, כי בדרך כלל אני מוכן לבדוק כל מחמאה עד שאני מוצא את החיסרון. ולכן הפעם אני מתמודד עם העובדה הפשוטה הזה:
אף אחת מהחדירות הקודמות שלי לא הייתה טובה כמו זאת.
מה עושה את ה- “חדירה” הטובה ביותר?
קוראי הבלוג ידעו שבדרך כלל, התפיסה של ה-“חדירה” הטובה ביותר היא מאוד סובייקטיבית. אפשר לשחזר את מה שעשיתי באותו רגע, ויודע שבחלק מהמקרים הצופים ירגישו התרגשות, ובאחרים יגחכו בפה מלא. אין נוסחה ל-“חדירה” המושלמת, בדיוק כמו שאין מתכון לאסקופיית גלידה מושלמת או לתמונה של הזריחה היפה ביותר.
לעיתים קרובות, חדירות מין הן סוג של אומנות.
אך לייחוס, כל מה שעשיתי היה לינוק את זכרו באיטיות רבה מהרגיל, לקחת את הזמן ליריקות, לגירויים, ולהרטיב את כל הדבר. נתתי לוגם למשולש בתנועות עדינות אך יציבות, והמשכתי לסבול ולשוב ולהגיע כמעט לשיא ההנאה.
כדמיין זאת כסוג של שיר: כל בית שמלות מתנהל באיטיות מודעת, עם שינויים קלים. אולי אחד ישתמש יותר בלשון שטוחה וימרוח תחת ראש הפין, בעוד אחר ישלב אגרוף רווי בלחות סביב הבסיס. הבית הראשון ארוך וממרכז לשיא כמעט, ואז יש הפסקה לפני הבית השני.
הכל מתקצר, הקצב של השיר גובר, והקהל יושב על קצה מושבתו, ממתין בכל רגע לשורה הסופית.
כפי שניתן להבין, מהסבר מלא ואוהב, מאוד נהניתי מנתינת החדירה הזו. ובכל זאת, למרות שהייתה מהנה והשפיעה עליו, אני עדיין מתייסרת מעצם המחשבה שזו הייתה ה-“חדירה” הטובה ביותר שהעברתי אי פעם.
שיאי חדירה
ביצעתי לא מעט חדירות. חוץ מתקופות קצרות של חוסר מזל או מחלות, לרוב נהנתי מאוד מלתת חדירות. אני אוהבת להתנסות בטכניקות ובמהירויות שונות. אני מתמוגגת מהפעם הראשונה שאני מחדירה לבן זוג חדש, במיוחד אם הוא משיב תגובות ומביע התלהבות.
את יכולה ללמוד המון על ההעדפות המיניות של האדם דרך הדרך בה הוא רוצה שיבלעו את זכרו. למהיר, לאיטו, באלימות, בעדינות, חזק, רך. האם הוא רוצה לשמוע אותי משתנקת, או שעדיף שאהיה שקטה? כשאני מראה לו את העיניים, מה הוא רוצה לראות – תשוקה? עצבנות? הגעה לשיא? התרגשות? את מי אני מנסה לשחק כאן? מפנטזית עלי כגברת יחידה, עצבנית, מקצועית? מה – אם אפשר לקרוא לזה כך – המוטיבציה שלי?
כל אלה ועוד רצים לי בראש כשאני מצמידה את הפין בפה. ועוד, יש תחושת גאווה: אני טובה בזה. אני באמת טובה בזה. עמלתי שנים כדי להגיע ליכולת שאני מרוצה ממנה. אני לא מצאה את הטכניקה המושלמת, כי כמו שאמרתי – היא לא קיימת. אבל אני מקשיבה, לומדת, מנסה דברים חדשים, ומקווה שבדרך אני עושה מישהו מאושר.
אז למה לעזאזל, בגיל שלושים ושתיים, זה הכי טוב שהייתי מסוגלת לתת?
אני מכירה אותו מקרוב. מאוד מקרוב. אם קראת את ספרי, תדע שמדובר באותו אדם. אם לא קראת, תוכל לחכות עד שתגמור לקרוא ולחזור. אבל במידה ארוכה מספיק אני מרגישה שהייתי מגיעה לשיא ה”חדירה” הטובה עוד לפני כן, והייתי פשוט מתרוצצת על אותו שיא, משפרת ומתפתחת דרך ניסוי וטעייה.
ומה אם אין לי יותר מ-“שיא חדירה” אחד, שכל האחרות פשוט יפסידו?
חדירה מושלמת – רעיונות מתיאוריית הפילוסופיה של אפלטון
אפלטון, הפילוסוף הידוע, הציג את רעיון ה-“צורות האידיאליות” – שהם ישויות שממוקמות מחוץ לעולמנו, אך משפיעות או משקפות את מה שאנחנו מזהים בעולם הפיזי. לדוגמה, כסא מסוים הוא עותק של “כיסא מושלם” – ישות אגדית ומושלמת שכוללת כל פרט ופרט של מושג הכיסאות.
אם היינו מאמינים בתיאוריה הזאת, היינו אומרים שקיים מושג של “חדירה מושלמת” שממוקם מחוץ לכדור הארץ ומסתובב באיזו מציאות עליונה. בעולם העליון הזה, תושבים מושלמים של מקומות, חוויות ומושגים, שואבים את המושגות הטהורות של המושלם – בין אם זה סרט אימה מושלם, גבינת שמנת מ-יוקרתית, או ההוליוודית היפה ביותר.
זה מדהים אם אתה מאמין בזה, אבל פשוט מקלקל לי את המוח. כי העניין הוא, שאני אדם רגילה שרוצה להשיג את ה-“שיא של היכולות” שלי. ואם ההנחה שפיטר את ההוגה של מושגי עליונות כאלו היא נכונה, זה מאוד מטריד. למה? כי זה מרמז שברגע שיש לי חוויה, היא ככל הנראה לא תשתפר יותר, כאן למעשה נגמרת הדרך שלי ל”תוך” ה”שלמות”.
הבעיות עם מושג ה-שלמות
אם ההנחה היא שהשיא שהייתי מסוגלת להגיע אליו הוא עצם ההישג הטוב ביותר, כמה אנחנו יכולים להסתיים בזה? ומה אם זה באמת הכי טוב שאצליח אי פעם? ומה אם זה באמת ההנאה הגדולה ביותר שאוכל לספק במוצא פיו? או שזו רק נקודת ההתייחסות שלי, שגורמת לי לשקול האם אי פעם אצליח לעלות על אותו שיא פעם נוספת?
ומה אם, לדוגמה, אגיע לרמה הכי גבוהה של ההנאה, אבל במקום להרגיש שמצאתי את ה-“שיא”, בכל פעם אחשוב שהשגתי רק חלק קטן משאפשרי? כמו שאפשר להחזיק זיכרונות ילדות נעימים של חג המולד, למרות שלא תמיד הם כל כך מושלמים כמו שנדמה, ואולי בעתיד נבין שהם היו פשוט ימים רגילים שחשבנו לגדולים ויפים בזכות הזמן.
ומה אם ה-“שיא” אינו אלא מושא של מחשבות בלבד, שאינו באמת קיים אלא במוחנו, וכמו תכני אולטרה מושלמים של צורות עליונות, הוא רק אשליה? כולנו מנסים לגעת ב”שלמות” באמצעות ליקוק, למצוץ, לשגר ולבלוע, במה שנראה תמיד כהתקרבות לאידיאל שאינו באמת קיים. בכל פעם שאנו משתמשים במילים כמו “הכי טוב” או “מושלם”, אנחנו עלולים להרוס את התענוג ואת השפע של החוויה, וליצור דרגות של “מושלם” ל”נכשל”.
מעולם לא הייתה באמת חדירה מושלמת – רק אדם שהיה נלהב מדי וילדה שהייתה גאה בעבודה שלה.
