חרדה וקביעת תקציב אפס

המאמר עוסק כולו בחרדה ולכל העניין אין קשר ישיר למין. עם זאת, שני נושאים אלה משולבים באופן כה הדוק בחיי שאני חי את שתיהן בצורה כל כך אינטגרלית, שזו חלק בלתי נפרד מהכל. פרט לכך, כמובן.

כמה זמן לאחרונה, מישהו שלח לי קישור לכתבה שיצאה ברשת, וזה רגע הוציא אותי מאיזון. אבל זה לא היה סוג הלחץ השלילי שמאפיין חרדה אמיתית, אלא סוג של תסכול שעורר בי השראה לכתוב פוסט ארוך בבלוג על הנושא. זה סוג הלחץ שאני אוהב – זהו רגע מרענן של הפסקה מהלחצים הרגילים שמאופיינים בהרגשה מתמדת של חרדה, שהיא סוג של זמזום נמוך של דאגה על כך שאולי אמרתי או עשיתי משהו נורא, שיום אחד ייחשף על ידי חבר או קולגה שמבקש ממני להיתפנות מהם.

הכותבת של הכתבה הזו כתבה ספר בשם “The Life-Changing Magic Of Not Giving A F**k” – לי אישית יש עותק שמישהו נתן לי, כנראה בגלל ההרגשה המתמדת של להרגיש בלחץ. אני מתכנן לקרוא אותו בקרוב, אך עדיין לא הספקתי, ולכן אל תפרשו זאת כהערכה ספרותית של היצירה. הרעיונות המובעים בו הם בעצם סיכום תמציתי של מחשבות שאני שומע לא פעם במשך רוב שנותיי כמבוגר.

בכל מקרה, היא טוענת שהסוד לאושר בחיים הוא פשוט לא להתרגש יותר מידי ממה שנקרה בדרכנו. היא מציעה ליצור “תקציב של התעסקות”, בו תבחרו מראש כמה “דאגות” מותר לכם לספוג, תפסיקו לדאוג לדברים שלא חובתם להפריע לכם, ותהנו מהחיים שניצבים לפניכם, מלאי שמחה והבנה חדשה של עצכם.

אבל היא מקשרת את זה לחרדה, ופה זה מגיע למורכבות מסוימת. לא בכל מקרה של חרדה קל לטפל באותה דרך שבה היא מציעה לאדם פשוט לא להיחשף לחרדה. כמו שאי פעם הסברתי או ניסיתי להסביר לקרובים ולחברים, חרדה היא לא כמו סוודר שאפשר פשוט להוריד. זה כמו להחליט שלא תקבל שפעת – הרי זה בלתי אפשרי. או לנסות ללמוד לטוס כדי לפתור בעיות תעבורה – זה בלתי מציאותי.

אז, בלי קשר למין, הנה כמה שאלות על חרדה ותגובתי האישית אליהן. שימו לב שאני לא מומחה בתחום בריאות הנפש, אלא אדם שמתמודד עם חרדה באופן יומיומי.

איך מרגישות התקפי פניקה?

מעט אנשים ש שאלו אותי על זה, למרות שרוב הכתבות על חרדה כוללות תיאור של חוויה כזו או אחרת. אני משער שזה קורה כי הם רוצים לבדוק אם הם יכולים להדהים זה את זה בסיפור מפחיד יותר. אני מרגיש צורך להסביר את התחושה כדי שאנשים יבינו את ההבדל בין חוויה של שיא חרדה לבין תיאור מרחיק לכת.

הכותבת חווה את התקפי הפאניקה באופן שמתואר כך: “זה מרגיש כאילו טובעים בים של לבה חמה בזמן שמנסים לברוח מכריש בלתי חדיר ללבה, שנושך בנשק נינג’ה.”

בלי לייעץ או להכריח לעסוק במנתחים של חוויות, אני רוצה לתאר את ההרגשה באופן אישי יותר: זה דומה לחרדה אמיתית שנובעת מרגע הפתעה או מפחד אמיתי – למשל, גילוי שהפישלת בעבודה או שחשבת שתהיה מותקפת או נרדפת. בתחילה, הסימפטומים דומים: הגוף מצפצף באזהרה, הלב דופק במהירות, הגוף רועד, ותחושת הפחד מתחילה להשתלט. אם עברת טיפולים קוגניטיביים, בטח תזכור את ההסבר על ‘תגובה של הלחם או הבריחה’. בסביבות כאלה, הגוף מתכונן לקרב או לבריחה – כולל רעידות, טשטוש ראייה, שחרור אדרנלין מופרז שלא תמיד ניתן להשתמש בו באופן יעיל.

אבל במקום שההתקף יחלוף – הוא מתעצם. קושי בנשימה, מחשבות שמזינות את הפאניקה, תחושת סחרחורת, בחילה. לעיתים קרובות, הוא מגיע לסחרורת שבה אני מקיא ותחושת הייסורים רק מתגברת. אני גם עלולה לחשוב שאחרים חושבים שאני שיכורה, ולא שזה פשוט התקף חרדה. וזה מעגל מטורף, כי גם אם אני יודעת שהתחושה היא מופרזת – זה לא עוזר. המשתמע הוא שאני שוגה, שאני חסרת שליטה, שאני טיפשה.

אני חושבת שזה חשוב שידעו – גם אלה שאינם מאובחנים – שהתחושות הללו משיקות למצב של חרדה, ומבוססות על חוויות קשות ומפחידות. אני מבינה שיכולים להימשך רגעים של פחד לא ברור או נדודי שינה שנמשכים זמן רב, וזו חווית חרדה שאינה בהכרח קשורה לבעיה רפואית מוגדרת, אלא למנגנון רגשי שפועל אוטומטית.

האם אפשר פשוט להרגיע?

זו שאלה בעייתית. בדרך כלל, כשהאנשים אומרות זאת, זה בא מתוך כוונה טובה. לעיתים אני עצמי שומע המלצות כמו:

• לקחת פחות עבודה
• להישאר מחוץ לטוויטר לתקופה
• לצאת לחופשה

והתשובה שלי היא: ‘חשבתי על זה.’ אכן, אני מנסות לעשות שינוי – מתי שצריך, אני מפסיק משימות שמעמיסות עלי מדי. אבל זה מלווה בדרך כלל בלחץ על ההבנה שאני עלולה להיחשב לאדם שמזלזל או לא אחראי, ומעלה עוד את מפלס החרדה. חופשות? גם הן מלוות בהרהורים על מה יקרה אם לא אהיה שם, בטח אם אני מרגישה מאוד לחוצה. ושימוש בכלי כמו רשתות חברתיות? גם מפעיל תסכול והמתנה ל’שקט’ שאולי לעולם לא יבוא.

כמו כן, זה לא מייצג את מה שאני באמת רוצה. אני לא אדם רגוע. אני שונאת מדיטציה, ואני הכי מאושרת כשיש לי חיים מלאים ורשימות עבודה שעוד לא סיימתי. כן, הדברים האלה מעוררים חרדה, אבל כאשר אני חושבת על שיפור מצב החרדה, אני לא מדמיינת את עצמי חיה בעולם שקט ושלו. אני רואה את עצמי ממשיכה באותם הדברים שאני אוהבת, פשוט באופן שבו אוכל להתמודד עם זה באופן שלא ישבור אותי. אם אכתוב פוסטים כמו זה בלי לרעוד מפחד או בלי לחשוש שמישהו קרוב אלי יפגע – זה חיזוק לאני שלי.

בעצם, הסיפור שלי הוא על לחצים פנימיים וגם על הרצון להרגיש בטוחה. אם אני לא אכתוב את זה – אני עלולה להחביא את זה מעצמי, ואז זה יגרום לי לשפוט את עצמי על השקט שאני שומרת, או להרגיש שאני עושה טעות. לדעת שיש לי זכות להרגיש כמו שאני מרגישה, ושלעיתים אין צורך כל כך באמפתיה חיצונית אלא בהבנה פשוטה – זה מה שבאמת עוזר לי.

האם את מודעת שזה לא הגיוני?

כן. אני מודעת היטב. הדבר שהייתי מציינת תמיד – והנרות של ההיגיון מבריקים בראשי – הוא שהפאניקה היא לא רציונלית. אין סיבה לחשוש שמזמינים אותי לגלוש עם חברים אלא אני לא יכולה לבוא כי אני חולה. אין שום נזק בלוותר על הזדמנות אוובת כזה או אחר, ובעוד שהרצון שלי לחוס על עצמי מרגיש שגוי, הוא למעשה חלק ממנגנון שהגוף והנפש שלי גוף בפעולה.

רגע של כעס לא רציונלי – כמו למשל כעס על חבר שמתכתב ומבקש לבוא אליי, בעוד שאני מצפה לשקט – זה מאוד מוכר לי. זה חלק מהשקר שהחרדה מייצרת: שאני שולטת ומחליטה לנהוג כך, בעוד שבפועל, זה הגוף והרגש שמכתיבים את ההחלטות.

האם ניסית טיפול או תרופות?

זה שאלה לגיטימית, אבל רק אם אני מספיק פתוחה כדי לענות עליה. לפעמים, כשאני מנסה להסביר למה אני מרגישה רע, זה עלול להישמע כמו טענה של מישהו שאינו יודע להתמודד. צריך להכיר בכך שחרדה היא לעיתים תוצאה של תהליכים נפשיים וגופניים שאנחנו לעיתים לא יכולים לשלוט עליהם באופן ישיר. באותה מידה, פנייה לטיפול תרופתי או טיפול פסיכולוגי היא החלטה שמגיעה מתוך הבנה עמוקה ומושכלת של הבעיה.

איך אפשר לתמוך באדם עם חרדה?

קיימים מקצוענים שיכולים להציע עצות יותר מדוייקות מאי פעם, אך אם תרצו לדעת מה עוזר לי באופן אישי, התשובה היא פשוטה: להודות בכאב, באמפתיה, ולתמוך בלי לנסות לתקן.

“זה פשוט עליך. זה קשה.”

לא מומלץ לומר לאדם שנמצא בתוך התקף – ‘תתרכז, תסדר את הראש, תתמודד.’ לפעמים כל מה שצריך זה שאנשים יוכלו לומר: ‘זה באמת קשה כרגע.’ ההתרחשות הזו מציעה גם הקלה, כי היא מראה שאתה מבין את הקושי בלי לנסות לפתור אותו מיד.

לעיתים, עצות שנראות טובות ומכוונות יכולות דווקא להעצים את ההרגשה שהמצב בלתי אפשרי. לפעמים, הכי טוב זה פשוט להיות שם ולהקשיב, מבלי לנסות לייעץ או לשנות את הרגשות של מי שנמצא במצוקה. ההבנה היא העזרה האמיתית.