איך עליי להגדיר את המונח “הדייט הראשון”? לפני שהתחלתי לצאת באופן רשמי, חוויתי אינספור חוויות עם נערים, שהיו חלק מהחוויות הטבעיות של גיל ההתבגרות. אלה לא היו רק מפגשים אקראיים, אלא שלבים ראשוניים בלמידה ובהיכרות עם טיולים רומנטיים עיקריים.
הפעם הראשונה בשנת ליטוף חיבה עם בן זכר (על השפתיים, בלי נשיקות רומנטיות או חיבוקים ממושכים) התקיימה בבריכה. חברינו התכנסו לאורכה של אחר הצהריים של שכשוך ושעשועים, ואני בתוכנית שכלי מטרה שתגבר על דחייתה – להביא הביתה בחור שיהיה לפחות נקודת מוצא להתחלה רומנטית. זה היה סוג של “חבר-חברתי” קטן, שכונתי בתור “פרוטו-חבר”, כלומר מישהו שהייתי משאילה אותו להכרות עם עוד בחורים, ולשאול את עצמאי: “האם תרצה לצאת איתה?”.
בסופו של דבר, השגתי את הסכמתו המלווה בכמה חוסר בטחון, והוא נשק לי על השפתיים לפני שהצאנו מהבריכה. זה היה סימן חיובי שאולי יש סיכוי להמשך – ניצחון קטן, אך משמעותי באותם ימים.
אבל למחרת, הכל קרס. שלחתי לו מעל חמישים שירים באותה השעה בלימוד מתמטיקה, מתוך רצון להראות לו כמה מעניין אצלי. טבעי שהוא החליט לנתק את הקשר, ופנה לכתוב לי בהודעה עוקצת, שהייתה בעצם האומרת: “סליחה, אתה הושלך”. כך, בלי יותר מדי פוליטיקות, בלי טקטיקות, זה היה תהליך ישיר ואכזרי במידת מה.
בתור ילד לא בטוח וביישן, לא היו לי הרבה אופציות, ולכן כדי לנסות ולשפר את המצב – התחלתי לבלות יותר ויותר עם בחורים, בתקווה שאחד מהם ייתן לי מגע פיזי יותר משמעותי, כמו ליטוף או חיבוק.
סביבי, כל מקום היה מתאים לדייט ראשון. היינו יושבים בפארקים, בקניונים ולעיתים גם באטרקציות כמו מכוניות במזחלת, שבהן כשהבחורים נהגו לנסוע במרוצי אופנועי מרוץ, היינו יושבים מולם ומנסים לגלות שהכל בסדר, גם כשהדברים נעשים באופן שאולי מזכיר אובייקטים של טבעת ומעשים אחרים שגורמים לנו להרגיש מביך, אבל גם מסקרנים ומרגשים באותה מידה.
אבל הדייטים עצמם? בעידן האמריקאי, הרעיון של “דייט ראשון” הרגיש קסום ובלתי מושג, בדומה ל-Wal-Mart, חוג, ואתגרים כמו לנסות לאכול בורגר חינם בתוך דקה, שכוללים אתגרי אכילה קיצוניים. אך, כמו דברים אחרים שהגיעו לגלות את בריטניה בהמשך, גם חוויית התנסות בדייט ראשון היא חלק בלתי נפרד ממה שלומדים על אהבה ומין.
הדייט הראשון שלי אי פעם
נניח שנקרא לו “קרל”. באותם ימים, לא אספר לכם איך הוא נראה בדיוק, אלא אנסה לעזור לכם לדמיין את הנער המושלם עם העור הרך והחלק – כזה שיכול לעורר התרגשות בכל עמוק בנפשה של נערה צעירה. ייתכן שמדובר בדמות כמו ג’ארד ליטו או דמות אחרת מסדרת הטלוויזיה שבזמנו הייתה שיא הריגוש, שהייתה אובייקט אהבה ובחירה עבורי. הוא היה אחד מאותם נערים שהיו כל כך יפים, עד שכמעט לא יכולתי להאמין שמישהו כמוהו יכול לשים לב אליי.
לא הכרתי את קרל מבית הספר, ולכן ניהלתי מעשית את המשחק שהיום נחשב ל”מסתרים ברשת”. הוא היה בן משפחה או חבר ילדות של אחת מחברותי, וכשהיא הודיעה שהוא עומד להגיע, אני – כמו כל נערה בשלבי הרפתקה – תיפקדתי באופי מחופש, לבשתי בגדים מוזרים והוספתי איפור שיצרתי כדי להציג את עצמי כנערה “מודרנית” ומסתורית.
הייתי סומכת שהפעם, אולי, תתממש ההזדמנות הקטנה הזו, והכנתי את עצמי במיטב לבי, בתכנונים מפורטים. תכננתי לשתות יין קל (אפילו שזה היה לַמְבְּרִינִי, שתמיד היה מזוהה עם טעם מוזר ולעיתים גם עם חוסר עדינות), לחכות בסבלנות בזמן שהסרט יתחיל, ואז להוריד את החולצה קצת, ולנסות לעניין אותו במגע הראשון.
תארתי לעצמי איך יהיו התחושות בידיו על כתפי, איך ייגש בהדרגה ויתקדם ללטף את החזה שלי, ואיך אכנס להתרגשות עמוקה כשעמדתי להבין שזו התוכנית. תכננתי את הלחש והמחוות, ועליתי על רעיונות גם לדרכי ההמשך, כשאשמח לקדם את הנסיעה לעבר האינטימיות באופן שיגרום לי להרגיש מיוחדת ושובבה.
וכמובן שיכולתם לנחש, הסוף היה שאותו קרל לא הגיע לעולם. זה לא היה הדייט הכי רע שהיו לי, אך גם לא הטוב ביותר. עם זאת, ההיכרות עם דייט שנכשל כל כך בבירור, גרמה לי להבין שיש לי עוד הרבה ללמוד על סף ההצלחה והרבה תובנות שניתן להפיק מטעויות.
בעיקר, למדתי שהחיים ממשיכים, ושגם כשדבר לא קורה כמו שתכננתי, תמיד יש תקווה לעתיד טוב יותר. בכל פעם שאני נופלת, מתחרפנת, או מרגישה שאני לא מצליחה, אני משענת על ההבנה שלפעמים תהליך הכישלון הוא חלק בלתי נפרד מלהגיע להצלחה. וכל חווית דייט, גם הכושלת והמביכה שבהן, היא חלק מהמסע שלי לקראת אהבה והגשמה עצמית.
