אני לא מתביישת במגדר שלי או בכל תת-קבוצה שלו. לאורך ההיסטוריה היו נשים שהתנהגותן הפחידה אותי מאוד – לדוגמה, מרגרט תאצ’ר (ואני מתנצלת מראש, כי אזכור את שמה הפך להיות סוג של חוק גבול של הפמיניזם). עם זאת, אני אינני מתביישת בכלל במין שלי כמכלול.
אם הייתי אומרת שאני כן מתביישת, סביר להניח שהיו מלקות אותי על כך שאני פוגעת באחיותי למגדר. מישהו היה משתרך לנשוף ולהרים גבה, ומוזכר את האמרה הישנה: “נשים, תיזהרו מנשים”. ביקורת על נשים כהן במובן זה נתפסת כסכנתית, וכמעט תמיד מוצגת כפעולה שמישה אישה: אותן בוגדניות שחורשות את אחיותיהן במטרה להשיג עמדות בכוח.
אני אינני מתביישת בנשים.
אולם, אחת התגובות השכיחות שאני שומעת מגברים כשאני משתפת על התנהגות מזעזעת של גברים היא תובענה כמו:
“אני מתבייש במגדר שלי.”
אני מאוד שונאת את המשפט הזה, ורוצה להסביר למה…
לעיתים זה לא נאמר בדיוק כך – למשל, “לפעמים אני מתבייש להיות גבר” או “אלוהים, אני שונא את החצי שלי מהמין.”
המשפטים האלה נובעים מבקשה כנה של הכרה וכאב פנימי. הגבר המדובר רוצה להביע סימפטיה ותמיכה, ולהבין שאיננו כל הגברים אלימים, מיזוגינים או מושחתים, מבלי לטעון ש”זה לא כולם”, קרי – לא כל הגברים באשמתו של מישהו אחר.
לא כל הגברים מתביישים במינם!
האדם שאומר ‘אני מתבייש’ לרוב הוא אדם טוב, שחש בעצב או מבוכה מסיבות אישיות. הוא משדר רצון לתמיכה, ומבין שההתנהגות שהתרחשה אינה מייצגת את כל הגברים, אלא משהו שמזיק ומדאיג במיוחד. לרוב, הוא מצטרף לגל של אנשים שמביעים תסכול או תסכולות אחרות, במקום להימנע מלהכיל את כולם תחת אותה הכותרת.
התגובה של מי שמרגיש איום, הגנה עצמית או בושה היא שונה ולעיתים קרובות גם מוגזמת. לכן, שני סוגי התגובות מובנות לחלקו:
- הגבר שמזהה את הבעיות אך מרגיש שצריך להגן על עצמו, שומע אמירה כללית — ואז מתייחס כהתכחשות לבעיות או כהגנה עצמית מיותרת.
- הגבר שמבין את הבעיות, אך מרגיש שמאשימים את כל הגברים וכל מיני תכונות של מין שלם — ואז מנסה לתקן, לתקן ולומר ש”הכל לא ככה”.
ההיררכיה הרגשית והתגובות המיידיות האלה מובנות במידה מסוימת, אך הן גם מבלבלות וקשות למי שמנסה להבין את הבעיה המרכזית – התרבות שבה תמיד מושם דגש על הטרדה, סקסיזם והתנהגות מזיקה של גברים, תוך סילוף ההבנה שמדובר על כל הגברים באופן אוטומטי.
בתוך הקשר זה, מיתוס מוזר שטוען ש”כל הגברים רעים” ממשיך להתפשט, ומסייע באופן לא מודע להנציח תסכולים והפרדות בין המינים במקום לנסות למצוא פתרונות משותפים. זו שגיאה שמבוססת על החשש שתגובתי תספר את האמת – שגברים רבים לא מייצגים את התנהגות השלילית, ושחלק גדול מהבעיות נובעות מתרבות וסביבה שמאפשרות אותן להתפתח.
החזרה לכרזה של תאצ’ר
למען ההמחשה, נשתמש בדוגמה של מרגרט תאצ’ר, אחת הדמויות הפוליטיות ההיסטוריות הבולטות. ישנה תפיסה שלפיה נשים נחשבות ליותר מודעות להקשר הפמיניסטי ולשוויון בין המינים מאשר גברים, שגורמים ליחס שונה כלפי ביקורת על נשים – במיוחד כשזו נוגעת לסוגיה אישית או פוליטית. לדוגמה, כשמדברים על קתרין מק’קינס, פוליטיקאית אמריקאית, או על כל אישה בפוליטיקה, קורה שביקורת עליה נחשבת לדרישה חזרה למוסכמה חברתית שונה – כאילו רק נשים צריכות לעמוד במבחן מיוחד, שלפעמים כולל שיפוט על איך היא מתפקדת כאישה, לא רק כבעלת תפקיד ציבורי.
אם אני אפסוק או אבקר אישה פומבית, זה יפורש כפעולה שחריגה ומוסרת. לעומת זאת, כשגבר מבקר פוליטיקאי אחר או דמות ציבורית, זה נקלט כעניין לגיטימי ואף נדרש. לרוב, כאשר מדובר בניתוח תפקוד של נשים, נדרשים תירוצים והסברים שיצדיקו את הביקורת על זה שהיא נוגעת ל’תפקידה כמין’ ולא רק לתפקיד הפוליטי, וכפי שהחברה מצפה ממנה להיאבק על ההגמוניה וההכרה.
אם אביע ביקורת כלפי דמות נשית, תמיד ייאמר שזה נשמע כאילו אני שופטים אותה באופן מיני או שיפוטי כללי שמבוסס על ההקשר המגדרי, בניגוד לביקורת של גבר שנחשבת לנורמלית בדיוק כי היא לא נושאת בתוכה את ההיבטים הללו.
באופן זה, גם כשאני מביעה ביקורת על ההגדרות הלא שוויוניות והחברתיות של נשים, תמיד מתייגים אותי כאחת שמנסה להיחלץ מהקשר מגדרי מסוים, בעוד שבחירה זו היא חלק מחופש ההבעה והחשיבה שלי כי אני אישה.
אם כן, ביקורת על גברים בדרך כלל מתקבלת כאמיתית ופחות מתפרשת כ’שנאה גברית’ אלא כהכרה בבעיות שבהן כולנו חלק. ראוי לציין שגם אחרת – כאשר אני מבהירה ‘אני לא כל הגברים’ – עדיין ההכרה בביקורת שלי איננה מרחיקת לכת עד כדי ביקורת על כל המין. לעיתים, דווקא בהקשר הזה אני נתקלת בתיוגים של ‘בטא מין’ או בטענה שניסיתי ‘לתת קארמה לנשים’. למרות זאת, רוב התגובות נוטות לקבל את הביקורת כחלק מקונפליקט חברתי ועל כן יתקבלו באופן שונה ממה שמקובל בהתגייסויות מחוץ לעניין המגדרי.
