ביקור בברלין אינו דומה לביקור בבירות אירופאיות אחרות, הוא מעורר רגשות עזים.

טיול בשדרה

שדרות אונטר-דן-לינדן. מתחת לעצי התרזה, כמה רומנטי ! עצי התרזה מכוסים עלווה ירוקה ופריחה צהבהבה עדינה. מדיפים ריח מתוק ונעים. מעניקים צל נדיב.

אני מביטה בבניינים המרשימים משני עברי השדרה, מוזיאונים, תיאטראות, אופרה. כל בניין וסיפורו. כל בניין ואוצרות התרבות המסתתרים מאחורי חזיתו המרשימה. אני מתבוננת בכל אלה ולא יכולה להפסיק לחשוב על האנשים, אשר בדיוק כמוני, טיילו כאן ולאחר מכן עשו את כל המעשים הנוראים שעליהם קראתי, למדתי ולימדתי ! האנשים שטיילו כאן, שספגו את התרבות שמציעים המוזיאונים, האוניברסיטאות, האופרה, התיאטראות והספריות ואחר כך הלכו ורצחו אנשים נשים וטף ! האנשים שבבוקר רצחו, עינו, גירשו ובערב שבו לבתיהם הנקיים והמטופחים, עבדו בגינות הנאות, שיחקו עם הילדים המחונכים ושמעו את המוסיקה הקלאסית שלהם.

צעירים גרמנים רבים חולפים על פני. הם נולדו הרבה אחרי המלחמה אבל הוריהם, סביהם...אינני יכולה להפסיק לחשוב שכך נראו גם הצעירים של אז - יפים, גבוהים, בהירי שיער ותכולי עיניים.

השדרה הנעימה נמשכת, מדי פעם מצטלבים בה רחובות נוספים. התנועה זורמת. לחיים יש קצב משלהם אבל הלב, הלב. העיניים בהווה אך הלב אינו יכול להינתק מהעבר.

"הטופוגרפיה של הטרור"

אני ממשיכה לטייל בברלין וההיסטוריה גם היא מסרבת להרפות את אחיזתה. רחוב וילהלם הוא רחוב ארוך ובו בניינים גדולים ואפורים. חלקם משרדי ממשלה. מסתבר שגם משרד הפנים הנאצי והגסטפו שכנו בבניינים אלו. הם הופצצו קשות. לאחר המלחמה נהרסו כליל ובמקום הוקם אתר שזכה לשם המוזר "הטופוגרפיה של הטרור". זהו שדה ענק, צמוד לקטע מחומת ברלין שנותר על כנו.

הגרמנים הציבו בו שורה ארוכה של תמונות ענק המציגות את עליית הנאצים לשלטון, מצעדי הענק בברלין עם דגלי צלב הקרס והמונים צוהלים ומריעים במועל-יד. לאחריהן תמונות המתעדות את השפלות היהודים ואזרחים שנמצאו בלתי נאמנים.

תפסה את עיני תמונת אישה הנושאת על חזה שלט בו נאמר שהתיידדה עם פולני ועל כן עליה להיענש. בתמונה השנייה היא נראית ישובה על כיסא בכיכר העיר וספר מגלח את ראשה. בתמונה השלישית, מגולחת, היא עדיין נושאת את השלט המביש והמונים צופים בה באדישות.

התמונות ממחישות יותר מאלף עדים את היחס הנורא ליהודים ולרכושם. גזיזת זקנים ברחוב. הדבקת שלטי נאצה על חנויות, גירוש מבתים ועוד כהנה וכהנה מבית היוצר הנאצי.

יש גם תמונות של הוצאות להורג בתלייה הזוכות לקהל צופים גדול. הקצינים הנאצים, בכל התמונות, נראים מטופחים ומהודרים ולמרביתם חיוך קטן וזדוני על פניהם.

ניסיתי להבין את פירוש השם "הטופוגרפיה של הטרור" והמסקנה שאליה הגעתי היא שהיה כאן תהליך מושכל ושטני של השלטת טרור קודם כל על העם הגרמני עצמו ורק אחר כך על העמים הכבושים. כל מי שלא היה בדיוק לטעמו של השלטון הנאצי נענש באכזריות, עד מוות. כך שלט הפחד שלטון ללא מצרים על האוכלוסייה ואפשר לשליטים לעשות את כל המעשים הנוראים.

תמונות ההרס הנורא שזרעו הפצצות בנות הברית (בשולי האתר הזה) הן רק נקמה קטנה ועלובה על הזוועות שעשו הנאצים.

המוזיאון היהודי

זהו בניין מיוחד במינו : מין מרובע לא סימטרי בצבע כסף מתכתי. אין בו חלונות אלא פתחים צרים במקומות אקראיים. מבנה שיש בו אמירה על מצבם של היהודים בגרמניה במהלך ההיסטוריה.

החלק הראשון מוקדש לשואה. לשואה כאן יש פנים ושמות. בחלונות מוארים בתוך קירות שחורים מוצגים חפציהם ותמונותיהם של מרתה וקרל, מטילדה והנס, משפחת רוזנברג ומשפחת רוזנטל. החפצים והמכתבים שהותירו הם העדות האילמת לאסון הנורא שניחת על הקהילה היהודית.

לאחר מכן יש תמונות ומוצגים מן המחנות ושמות המחנות הגדולים כתובים על הקירות שמנגד. בקצה קומת השואה יש חדר חשוף, ללא חלונות, עם תקרה גבוהה מאוד ומחודדת שהאור חודר אליה רק דרך סדק קטן. המבקר נכנס לחדר הזה, סוגר את הדלת וחש אפס קצהו של מה שחשו אותם אומללים שהכל נלקח מהם והם גורשו למחנות האיומים הללו.

הקומה השנייה מוקדשת לתקומה : הקמת מדינת ישראל וציוני דרך בהיסטוריה שלה. הקומה השלישית מספרת את סיפורה של הגולה בליווי תמונות ושקופיות.

המוזיאון בנוי בצורת ספירלה ומשופע בטכנולוגיה מודרנית ומרתקת. אפשר לבלות בו שעות ארוכות אם מחליטים לקרוא הכל ולהפעיל את כל המסכים, אך גם ביקור קצר מותיר את רישומו על המבקר.

הקשה-פה

זהו מתחם בניינים למגורים, סגור, עם חצרות פנימיות יפות שעצים גדולים צומחים בהן. חזית הכניסה מכוסה אריחי קרמיקה יפים וצבעוניים. משובצים בו גם מסעדות קטנות, בתי קפה, ברים ואולמות קולנוע קטנים.

על המדרכה שלפני הכניסה קבועות שבע לוחיות צהובות ובכל אחת מהן שמו של יהודי שגר במתחם הזה וגורש לאושויץ בשנת 1943. זו הדרך בה בחרו הגרמנים להנציח את זכרם של דיירי הרובע היהודים. לדעתי אין זו דרך מכובדת. ראיתי קבוצה קטנה, עם מדריך, שהתעכבו לידן וקבלו ממנו הסבר, אולם רבים עוברים ודורכים על הלוחיות מבלי משים. לדעתי מוטב היה לו קבעו את הלוחיות בתוך קיר הקרמיקות היפה ואז רבים יותר היו רואים ומתייחסים.

לא רחוק משם, ברוזנשטראסה מספר 18 (סמוך למלון אלכסנדרפלאץ), ניצבים שני עמודים עגולים וגדולים המספרים סיפור מיוחד משנות האופל. אלפיים נשים גרמניות, אריות טהורות גזע, שהיו נשואות ליהודים שנאסרו, באו למקום הזה להפגין מול מטה הגסטפו בדרישה לשחרר את בעליהן. הייתה זו הפעם הראשונה שמישהו העז להפגין נגד הגסטפו ! העמידה הארוכה במקום, בחורף הקר והמושלג, לא שברה את הנשים ולבסוף הגסטפו מצמץ ראשון. מרבית הבעלים שוחררו ואילו חלקם נשלחו למחנות. לזכר העניין הזה הוצבו בגינה סמוכה גם שני פסלי אבן המתארים נשים בתנוחה של תחינה וממולן גברים דחוסים במחנה ריכוז. הפסל מרשים ומרגש.

כנסיית ניקולאייב וסביבתה

הכנסייה יפה ומרשימה וסביבה איזור ציורי ביותר. הרחובות מרוצפים אבנים קטנות ומשופעים בבוטיקים מעניינים, מסעדות קטנות ובתי קפה ויין. לא בקרנו בו בשעות הערב אבל אני בטוחה ששמח שם אז. גם כאן גיליתי מספר לוחיות צהובות עם שמות היהודים מבני הרובע שנשלחו לאושויץ.

קו-דם

זהו רחוב החנויות הרחב והיפה במערב ברלין. משובצים בו בתי מלון מפוארים, מסעדות, בתי קפה, חנויות מותגים, מבנים ארכיטקטונים חדישים, עצים ואדניות גדושות פרחים צבעוניים.

בקרבתו נמצא גן החיות הגדול והיפה השוכן בתוך פארק ענק ומטופח. בערך מול הגן יש כיכר גדולה שבה ניצבת הכנסייה השרופה (מזכרת מן ההפצצות). הכיכר עצמה מלאה דוכנים וביום ראשון היו בה הרבה מנגנים עם תיבות הנגינה שלהם ולבושם המסורתי. הם ערכו הופעה על במה קטנה וזכו לתשואות רמות.

רציף 17

יורדים בתחנת גרונוואלד, יער ירוק ויפה, מסביב בתים, חנויות - חיי יום יום. מצבה אפורה, פשוטה, למרגלות גבעה קטנה, מספרת שמכאן נשלחו 50,000 יהודי ברלין אל מחנות ההשמדה. עולים על הגבעה ואז, בתוך היער, מתגלה רציף 17. פסי רכבת אשר לכל אורכם קבועים לוחות ברזל ועליהם, בדייקנות גרמנית אובססיבית, רשומים תאריכי המשלוחים ומספר הנשלחים, למשל :

2.3.1943 317 יהודים אושוויץ .

פה ושם מונחים נרות נשמה ובאחד מהם תקוע דגל ישראל קטן.

עמדתי שם, עצובה, נרגשת ומתקשה לתפוס עד היכן מגיע הרוע האנושי. ראיתי בעיני רוחי את האנשים, נשים וטף עם צרורותיהם, נדחסים על הרציף בידי אנשי האס.אס. והמראה היה מצמרר. משם המשכנו ברכבת ל -

וילה ואנזה

הוילה שוכנת באזור ירוק יפהפה, טובלת בגן פרחים צבעוניים ומחלונותיה נשקף אגם כחול ושלו. המראה פסטורלי, רומנטי, הדבר הרחוק ביותר ממה שהתרחש כאן !

בחדרים, הממוספרים לפי סדר כרונולוגי, מתואר מה שהוליך להחלטה על הפתרון הסופי : החל ביהודה איש קריות המתבונן בישו הצלוב, דרך עלילות הדם ועד חוקי הגזע של נירנברג. אחר כך ההשפלות הפומביות, הגירושים לגטאות ולמחנות העבודה. כל זה מוליך לחדר הגדול, חדר הקונגרסים, שבו הוחלט על הפתרון הסופי.

סביב שולחן עמוס מטעמים ויינות, שחלונותיו פונים לנוף הקסום, ישבו חמישה-עשר ראשי המשטר הנאצי והחליטו על הפתרון הסופי. היו להם דפים עם מספרים מדויקים של היהודים בכל הארצות הכבושות. על הקירות תלויות תמונותיהם וליד כל אחד כתוב כיצד מצא את מותו. איש מהם לא מת מוות טבעי. רובם הוצאו להורג או התאבדו בתאם. משם עוברים לחדרים המתעדים את ביצוע ההחלטה הנוראה : עבודות הכפייה במחנות הריכוז וההשמדה. בקצה החדר - תמונות הניצולים במחנות ששוחררו על ידי בנות הברית.

בחדר האחרון בוילה תלויות תמונות של בני הדור השני, ביניהם יהודה פוליקר, יעקב גלעד ואתגר קרת, ומספר משפטי מפתח שנאמרו על ידם. לצידם יש גם תמונה של גרמניה, גם היא בת לדור השני, אביה היה קצין אס.אס , והיא מספרת כיצד היא מתמודדת עם משא הזיכרון והאשמה.

מאחר והיה זה יומנו האחרון בברלין, בקשנו לאזן מעט את הרושם הכואב ונסענו משם אל ה -

גנים הבוטניים

על פני שטח עצום, משתרעים גנים נהדרים. עצים, שיחים ופרחים מכל רחבי העולם. ביניהם יש אגמים קטנים מלאים פרחי מים, ערוגות פרחים צבעוניות, מזרקות ושבילים להליכה.

מקבץ גדול של חממות עשירות ביותר ומחוברות זו לזו כך שאתה פותח דלת ועובר מאחת לשנייה. אין ספק, בתכנון ובביצוע אין שני לגרמנים...

אודות הכותבת: יונה דורון

reader

שער ברדנבורג בברלין גשר שלוסבריקה בברלין

הרייכסטאג בברלין                                                                              הכנסיה הראשית בברלין